IN CONVERSATION WITH
Orna Bromberg

נעמי: הפעם הראשונה שראיתי עבודות שלך הייתה בתערוכה "אופוזיציות  שקטות", שאצרה רותי דירקטור בגלריה שרה לוי. חיפשתי אז עבודות לתערוכה "יופי 1995" שאצרתי בגלריה אנטיאה, והרגשתי שהעבודות שלך מדברות על הנושא שבו עסקה התערוכה - המורכבות של העיסוק ביופי אצל נשים.

 

אורנה: ההשתתפות בתערוכה "יופי 1995" הייתה מאוד משמעותית עבורי, משום שהיא אפשרה לי לבדוק את נושא היופי, ואת המושג "טעם טוב", ועבורי זהו נושא מאוד חשוב. בחוויה שלי יופי הוא גם איוּם. בעבודות שלי אני מציירת ילדה בשמלה אדומה, אף על פי שזה נחשב ל"טעם רע", אף על פי שזה אסור.

 

נעמי: אסור?

 

אורנה: כשנכנסים לַקטגוריות של טעם טוב וטעם רע, יש המון דברים אסורים. אם לובשים בגדים בצבע מסוים למשל, זה נחשב לטעם רע. בבית שגדלתי בו האדום נקשר להשגת גבול ואפילו לפריצות.

 

נעמי: איך התחלת לצייר?

 

אורנה: אימא שלי הגיעה מאירופה, והיא אוהבת רק "דברים יפים", ופה היה רק חול ולכלוך. בתחושה שלי - לה הייתה תרבות, אנשים סביבה ידעו לצייר, כי הם גדלו במקום תרבותי. לעומתה, אני הרגשתי חסרת תרבות לחלוטין. אני מרגישה שאני תוצר של המקום הזה, שאין בו הנחלת תרבות בצורה מסודרת, וזה מורגש כבר בבית ספר יסודי. כשהבנתי שלא אוכל לצייר "כמו שצריך", עשיתי תהליך שבו חזרתי לַפרפר שציירתי בגיל 10, 11. למעשה חזרתי לציורי הילדות שלי ושאבתי מהם דימויים.

 

נעמי: הדימוי של הפרפר באמת נראה לפעמים כמו מתוך ציור ילדים, אבל לפעמים – גם כמו רישום מספר ביולוגיה.

 

אורנה: בעבודות שלי יש כמה דימויים מרכזיים, הפרפר הוא אחד מהם.

יש גם ציפורים ודגים וסוסים. באופן כללי כל הדימויים הם בעצם אותו הדבר, הם מסמלים עבורי את העולם. לעומתם, הדמות של הילדה מייצגת את כל האנשים בעולם. אני מציירת ילדה מכיוון שאני אישה, ולפעמים גם מלכה, כי המלכה היא התגשמות כל האגדות. בשלב מסוים הבנתי שעם הדימויים האלה אני יכולה לבטא הכול, ושאני לא צריכה יותר מזה. בעיניי, הצמצום הזה נראה הגיוני.

 

נעמי: והיו לך שלבים שעזבת בהם את האמנות.

 

אורנה: בציור תמיד הרגשתי שיש לי המון כוח, ופתאום, בתחילת שנות התשעים, הרגשתי שנעלם לי הכוח. אני חושבת שהוא נעלם כי נבהלתי, הוא נעלם מהפחד, פתאום גרמו לי להרגיש שאני עושה משהו  לא בסדר. לא הבנתי אז עם איזה עולם אני מתעסקת.

 

נעמי: איך זה השתנה?

 

אורנה: לאט לאט חזר לי הכוח, כבר לא פחדתי יותר וחזרתי לצייר את מה שאני יודעת. אני חושבת שהיה שלב שבו רציתי להיות כמו אחרים, להיכנס לתוך עולם שידעתי שאין לי סיכוי להיות בו. כשוויתרתי, גמרתי לחפש וחזרתי לצייר. נעמי: ומה ההבדל בין עבודה לעבודה?

 

אורנה: אני חושבת שההתייחסות שלי לעבודות היא כמו אל יומן. כל דף, כל ציור הוא פרק, קטע ביומן. זה מה שטוב ביומן, שהוא אף פעם לא נגמר. לכן גם אין לי העדפות של עבודות טובות יותר וטובות פחות, אני לא רואה הבדל ביניהן. לפעמים אני בוחרת לתערוכה מסוימת את העבודות הפחות טובות, כי למה לא לאהוב ציור רע? בעיניי, גם זה זמני, הדבר הזה של טוב ורע, בחוויה שלי במשך הזמן החלוקה הזאת מאוד משתנה.

 

נעמי: סיפרת לי שהחוויה של העבודה בסדנת ההדפס הייתה עבורך מאוד ייחודית.

 

אורנה: החוויה של העבודה בסדנה הייתה מאוד שונה ממה שהכרתי קודם. בסדנה קיבלתי יחס נפלא ומאוד מזמין. אף על פי שלא ידעתי כלום מבחינה טכנית, הרגשתי שאני ממש לא צריכה לדאוג. מעבר לכך, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בצורך לנתח את הציור שלי, את המעשה שהוא בדרך כלל מאוד אינטואיטיבי. פתאום הייתי צריכה לפרק כל קטע, כל צבע, כל כתם ולחשוב איך להרכיב אותם מחדש. ההפתעה שלי הייתה שלמרות כל ההבדלים בתהליך העבודה, ההדפס נשאר בסופו של עניין יצירה שלי.   

 

 

Nomi: The first time I saw your work was in 1993 in the exhibition “Quiet Oppositions”, curated by Ruti Direktor at the Sarah Levi Gallery. I was looking for works for the exhibition “Beauty 1995” that I curated at the Antea Gallery, and I thought that your works “talked to” the subject of the exhibition – the complexity of women’s preoccupation with beauty.

 

Orna: Participating in the “Beauty 1995” exhibition was very meaningful for me because it allowed me to examine the concept of beauty, and the expression “good taste”, which is a very important subject for me. In my experience, beauty is also a threat. In my works I paint a little girl in a red dress, even though that’s considered as “bad taste”, even though it’s forbidden.

 

N: Forbidden?

 

O: If you go into the categories of good taste and bad taste, there are lots of things that are forbidden. If you wear clothes of a specific color, for instance, that’s considered bad taste. In the house where I grew up, red is connected with crossing boundaries and even to promiscuity. .

 

N: How did you being painting?

 

O: My mother came here from Europe, and she only likes “beautiful things”, and here there was only sand and dirt. To my mind – she had a culture, people around her knew how to paint because they grew up in a cultured milieu. By comparison, I felt that I had absolutely no culture. I feel that I’m the product of this place, that has no proper cultural tradition, and this was already apparent in primary school. When I understood that I’d never be able to paint “properly”, I began a process of going back to the butterfly I painted at the age of ten, eleven. In fact, I went back to the paintings of my childhood and drew on images from them.

N: The butterfly paintings sometimes really do look childish, but at other times – like drawings from a biology textbook.

 

O: In my works there are several central images, the butterfly is one of them. There are also birds and fish and horses. In general, all the images are actually of the same thing, they symbolize the world for me. By comparison, the little girl represents everybody in the world. I paint a girl because I’m a woman, and sometimes a queen, because the queen is the fulfillment of all the dreams. At some stage, I understood that with these images I can express everything, and I don’t need more than that. I see this minimalism as sufficient.

 

N: Were there times when you abandoned art?

 

O: I always felt that in painting I have a lot of strength, and then suddenly, at the beginning of the 90s, I felt that this strength had disappeared. I think it disappeared because I got a fright, I was afraid. Suddenly I was made to feel I was doing something wrong. I didn’t understand the world I was dealing with.      

 

N: How did that change?

 

O: Slowly, slowly, my strength came back, I wasn’t scared any more, and I went back to painting what I know. I think there was a stage when I wanted to be like other people, to enter a world I knew I had no hope of belonging to. When I gave up, I stopped searching and went back to painting.

 

N: And what’s the difference between works?

 

O: I think I relate to the works like a diary. Every page, every painting, is a chapter, a section of the diary. That’s what’s good about a diary - it’s never finished. That’s why I don’t prefer one work over another. I can’t see the difference between them. Sometimes I choose the less good works for a specific exhibition – why not like a bad painting?

For me, it’s only temporary, this business of good and bad. In my experience, that estimate changes a great deal over time. 

 

N: You told me that your experience in the Print Workshop was very meaningful for you.

 

O: Yes, it was very different from what I’d known before. In the studio I was received so kindly and warmly. Even though I knew nothing about technique, I felt that I really didn’t have to worry. In addition, that was the first time I felt the need to analyze my work, the activity that is usually so intuitive. All of a sudden I had to ‘dissect’ each section, each color, each patch, and think about how to re-combine them. The surprise for me was that, in spite of all the differences in the process, the print was still my creation in the end. 

 

 

Translation by Rena Minkoff

 

 

 

     NOMI TANNHAUSER

nomitann@gmail.com 

Site design by Linda Solay