JOURNEY
Nomi Tannhauser

בשנות העשרים לחיי ליוותה אותי תחושה עמומה של מחנק, שאיני אישה נורמלית לגמרי. התחושה הייתה שאני ישירה מדי, בוטה מדי, לא יודעת תורה כלשהיא שעל פיה אני אמורה לדחוק את תחושותיי לקרן זווית ולהתנהג על פי קודים שאותם לא למדתי.
שני אירועים גרמו לשינוי בתחושה זו:


- הספר דו”ח הייט אשר פורסם בסוף שנות ה-70  ותיעד את חוויותיהן המיניות של 3000 נשים היווה מסמך מקיף ופורץ דרך בנושא מיניות האישה. המחקר ערער על הנחות היסוד המקובלות ונתן תוקף למבנה הפיזי והרגשי שלי ושל נשים אחרות. הייתה זו  אבן הדרך ראשונה שגרמה לי להרגיש יותר נורמטיבית.


- בשנת 1984 נחשפתי לעבודות של סינדי שרמן. קשה להסביר את השממה הרגשית שהרגשתי בשדה האמנות לפני כן, את התחושה שכל האמנות -  עשירה ואקספרסיבית ככל שתהיה, מדברת על חוויות שאינן שלי ואינן מיועדות אלי. עבודותיה של שרמן אפשרו לי לנשום. סוף סוף נשאלה השאלה הפשוטה האם באמת קיים מושג הנקרא “אשה” ואם כן - מהו.


התחושה שאפשר לנשום מלווה אותי עד היום. בתערוכה “סינדירלה” מצאתי את עצמי נושמת עמוק ומשתעשעת באופן שלא הכרתי עד כה. העבודות משכו אותי לכיוונים חדשים ובלתי צפויים ונאחזתי בפלטה הצבעונית של ורוד וזהב כדי לאחד אותן יחד מעט. הידיעה שאני עובדת עם אדוה דרורי, אמנית שיש בה בעיני צד פרוע ושלוח רסן נתנה לדרך תחושה הרפתקנית עוד יותר, וחוסר הידיעה כיצד תתחברנה העבודות של שתינו הפכו עבורי למסע בלתי צפוי ומרתק. נראה לי שהמרחב שנפתח קשור ברוחה של סינדי שרמן המלווה אותנו מרחוק. והמסע עודנו נמשך....

‎נעמי טנהאוזר, דצמבר 2015

 

In my twenties I was accompanied by a vague feeling of suffocation, that I was altogether not a normal woman. The feeling was that I was too direct, too overt, that I didn’t know any manner of rule by which to shove my feelings into a corner and to conform to codes which I hadn’t learned. Two events caused a change in that feeling:


- The book, The Hite Report on Female Sexuality, which was published at the end of the 70’s and described the sexual experiences of 3000 women, was an encompassing and groundbreaking document about women’s sexuality. That study, which challenged reigning assumptions, gave validity to my physical and emotional being, and to that of other women as well.  That was the first milestone that caused me to feel more normal.

- In 1984 I was exposed to the work of Cindy Sherman.  It is hard for me to explain the feeling I had before then, that for me the field of art was an emotional wasteland. The sensation was that all the art that I saw, rich and expressive as it might be, spoke of experiences other than mine, and were not made for me.  Sherman’s work enabled me to breathe.  The simple question finally was being asked, does there exist a concept called “woman”, and if so, what is it?

The feeling that I could breathe stays with me to this day.  With Cindyrella I found myself breathing deeply and having fun in a way that I previously had not known.  The different works pulled me in new and unexpected directions, and I held tightly onto a palette of pink and gold in order to keep them a bit together.  The knowledge that I was working with Adva Drori, an artist who has a wild and reckless side, accentuated the sense of adventure, and the not knowing how the works of us two would “jibe” together made the journey both riveting and surprising.
I think that the space that has been opened up is connected to the spirit of Cindy Sherman, which accompanies us from afar.  And the journey continues…


Nomi Tannhauser, December 2015

     NOMI TANNHAUSER

nomitann@gmail.com 

Site design by Linda Solay