IN CONVERSATION WITH
Nomi Bruckmann

נעמי טנהאוזר: אני זוכרת את התערוכה שלך "עלים וקפלים" בשנת 2005 בגלריה ארטספייס בירושלים. לצד עבודות דיוקן עצמי הצגת רישומי עירום שלך. אלה הרשימו אותי בַּישירות וּבַנועזות שלהם. נוסף לכך, הילדים שלך היו שם, ולהרגשתי הם לא היו נבוכים כלל. עבורי זה היה מפתיע ומעורר השראה.נעמי בריקמן: עד לרגע זה לא חשבתי שזה משהו מיוחד, זה שהילדים שלי רואים את עבודות העירום שלי. מעולם לא חשבתי שיש בכך מבוכה כלשהי. זה לא שאני מתפשטת מול כולם בבית, אבל ציור זה ציור ...

נעמי טנהאוזר: מה זה ציור?

נעמי בריקמן: מבחינתי ציור זה נוכחות אחרת לגמרי, זה אמירה על משהו, זה לא אני. זה איך שאני חווה את הדבר שאותו אני מציירת, זה לגמרי נפרד. עירום באמנות ממש לא נראה לי דבר שיש בו בושה, אבל יש דברים שיותר מפתיעים אותי: אנשים נרתעים מההשפעה של הזמן על הגוף, ממראה הוורידים, הגידים הבולטים. בעיניי זה כאילו שהאבנים בנחל היו רוצות שהנחל לא ישנה אותן. נעמי טנהאוזר: כמובן שנושא הגיל קיים, אבל את גם דמות ציבורית, אימא ומורה לאמנות, ולמרות זאת את מתעדת את עצמך בעירום. גם נשים צעירות יותר ומוכרות פחות לא עושות את זה בקלות ...נעמי בריקמן: תלוי מה הן רוצות בציור שלהן, אני רוצה אמת בציור שלי. כל התפיסה הרווחת של הגוף מאוד מעוותת בעיניי, מבחינת מה שהוא אמור להיות. אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את הצַלְמיות שלפיהן יצרתי את ההדפסים היא שנראה שהנשים הללו מאוד אוהבות את הגוף שלהן, את הבטן הענקית, את הרגליים העצומות -  אלו בעיניי נשים שלמות עם יכולת להביא חיים, להניק, זה דבר שיש בו גאווה. הנשים של היום, השחיפיות האלה, ברגע שאת בהריון אומרות לך "תחזרי לגוף שלך".

נעמי טנהאוזר: מהיכן הצלמיות?

נעמי בריקמן: אלו צלמיות "ירמוכיות" משנת 8,000 לפני הספירה, שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ברמת הגולן. רשמתי אותן לראשונה בשנת 1999 עבור תערוכה שלא יצאה לפועל.

נעמי טנהאוזר: אבל בסדנה התחלת לעבוד מתוך חווית גוף כללית יותר.

נעמי בריקמן: נכון, התחלתי מהרעיון של קבלת הגוף כמו שהוא עם כל סממני הגיל. אחר כך נזכרתי בצלמיות, ובסוף חזרתי אליהן, הפעם בצורה כמעט מופשטת.

נעמי טנהאוזר: נכון, ההדפסים כמעט מופשטים, אבל בכל זאת מזהים שם נשים.

נעמי בריקמן: ברגע שיש שתי נקודות ועוד אחת למטה כבר יודעים שזה ציצי ופופיק ... תהליך ההפשטה היה הדרגתי. הפורמטים קטנים יחסית, ולכן התרכזתי יותר במרכז הגוף.  טכניקת ההדפס אפשרה לי דרכי עבודה חדשות ויכולת להגיע למרקמים חדשים ומגוונים. התחלתי להיות בטוחה יותר באפשרויות של החומר ובתוצאה שאני חותרת אליה. בהתחלה זה היה לי קצת זר, בעבר התייחסתי להדפס רשת כאל דבר שטוח, פלקט.

נעמי טנהאוזר: מה גרם לשינוי?

נעמי בריקמן: ראיתי את העבודות של גרשוני שנעשו בהדפס רשת בסדנה ושהוצגו בה בשנת 2010 במסגרת התערוכה "הצפה" שנערכה כחלק מהביאנלה הארצית הרביעית לרישום, "רשמים: נאחז בסבך". גרשוני הגיע למרקמים מאוד עדינים, לרבדים מורכבים של הנחת חומר. לא ידעתי שאפשר להגיע לרגישויות כאלה בהדפס רשת, למעברי גוונים מסוג זה, לטקסטורות מגוונות כל כך. עד אז הטכניקה האהובה עליי בהדפס הייתה מונוטייפ. כשהחלטתי להתנסות בהדפס רשת ראיתי שאני יכולה לעבוד באופן דומה לעבודה במונוטייפ, רק בגדלים פרועים יותר, בהרגשה של חופש מלא. ואני אפילו לא צריכה להפוך משמאל לימין.

נעמי טנהאוזר: נדמה לי שגם ניצלת איזו טעות שקרתה.

נעמי בריקמן: הנחו אותי להכין את העבודה בסוג של ספריי, ספריי דבק על גבי אצטט. לא היה לי דבק כזה, ולכן השתמשתי בדבק טפטים, מה שגרם למרקם מאוד מפתיע, משהו דמוי מרקם של אבטיח... אחר כך ניסיתי לעבוד גם בטכניקות נוספות. למדתי בדרך של ניסוי וטעייה איך כל טכניקה באה לידי ביטוי בהדפס עצמו.

נעמי טנהאוזר: יש לי הרגשה שאת פחות מציירת את עצמך היום מאשר בעבר ...

נעמי בריקמן: נכון, קצת פחות. אני פחות עובדת מהתבוננות ישירה, יותר מתחושה פנימית. אני מחפשת מהות, ולכן לא תמיד חשוב לי מראה הפנים המדויק. תמיד קיבלתי את עצמי כמו שאני, וזה נראה לי חשוב גם כדי לקבל אנשים אחרים. ברגע שאנחנו לא מקבלים את עצמנו, אנחנו גם לא מקבלים את השונה.

בהקשר זה הייתי רוצה להוסיף שיש בעיניי קשר הדוק בין הקושי בהשלמה עם הגוף כפי שהוא לבין הקושי שלנו כחברה לקבל את הפחות "מושלם". אנחנו חברה שמתקשה לכבד את הנכים שבה, את הקשישים שבה או את האנשים המטפלים בהם. מכאן נולדת לדעתי גם הגזענות. אנחנו מייפים את העבר, אבל קשה לנו לקבל את ההווה.

 

NT: I remember your exhibition “Leaves and Folds” in 2005, at the Artspace Gallery in Jerusalem. Together with self-portraits you also exhibited your nude drawings. They impressed me with their directness and daring. Apart from which, your children were there, and to me they didn’t seem a bit embarrassed. I found that surprising and inspirational.

 

NB: I’ve never thought of that as something special till now, that my children should see my nude works. I’ve never thought of it as anything shameful. It’s not that I undress in front of everybody at home, but – a painting is a painting …

 

NT: So what is a painting?

 

NB: From my point of view, a painting is a completely different matter, it expresses something, it isn’t me. It’s how I experience the thing that I’m painting, absolutely separate. Nakedness in art really is nothing to be ashamed of, for me, but there are things that I find even more surprising: People get really upset about the effects of time on the body, how the veins look, and the tendons stand out. It’s as if the stones in the river didn’t want the river to change them.

 

NT: Of course the business of age exists, but you’re also a public figure, a mother, and an art teacher. And in spite of all that, you document yourself naked. Even younger and less well-known women don’t find it easy to do that.         

 

NB: It all depends on what they want in their painting. I want the truth in mine. I think the whole concept of the body is currently very distorted, from the point of view of what it’s meant to be. One reason why I like the images from which I create the prints so much is because it looks as if those women love their bodies, the great belly, the enormous legs – for me they are at peace with their ability to bring forth life, to breast-feed, it’s a reason for pride. Women today, those skinny creatures, the minute you’re pregnant they tell you “get your figure back”.

 

NT: Where do those figurines come from?

 

NB: They’re “Yarmuk” figurines from 8000 BCE, found in an archaeological dig on Ramat Hagolan. I sketched them for the first time in 1999 for an exhibition that didn’t happen.   

 

NT: But in the studio you began to work from a more general perception of the body.

 

NB: True, I started from the idea of accepting the body as it is, with all the signs of aging. Afterwards, I remembered the statuettes, and in the end I went back to them, this time almost as abstract forms.

 

NT: Right, the prints are almost abstract, but nonetheless they’re recognizable as women. 

 

NB: As soon as there are two dots and another one below them, you know that they are breast and a navel… The abstraction process is gradual. The format is relatively small, and that’s why I focused on the centre of the body. The print technique allowed me new ways of working and the ability to attain new textures and tones. I began to feel more certain about the possibilities of the material and the results that I wanted to achieve. It was a bit strange for me at first, because in the past I had related to the silkscreen print as something smooth, flat.

 

NT: What made you change?

 

NB: I saw the silkscreen works by Gershuni in the studio displayed at the Jerusalem Print Workshop in 2010 as part of the 4th national Drawing Biennale. Gershuni achieved such fine textures, such complex layers of the material. I didn’t know it was possible to achieve such sensitivity in silkscreen printing, such transitions of color, such a range of textures. Until then, I’d always preferred monotype. When I began to try silkscreen I saw that I could work in the same fashion, but in larger sizes, and feel absolutely free. And I don’t even have to reverse left and right.

 

NT: I think you even made use of some mistake that was made.

 

NB: They showed me how to prepare the work with a kind of spray – spraying glue on acetate. I didn’t have that kind of glue, so I used wallpaper glue, and that created the most amazing textures – something like a watermelon… Afterwards, I tried to work in other techniques. I learned by means of trial and error, and how each technique is evident in the print itself.

 

NT: I’ve a feeling that you paint yourself less these days than you did before…

 

NB: Right – a bit less. I work less from direct observation, more from instinct. I’m looking for the essence, so it’s not always important to be so accurate about the face. I’ve always accepted myself as I am, and that also seems important to me in regard to other people. If we can’t accept ourselves, we can’t accept others. I also see that there’s a close connection between the difficulty of accepting the body as it is, and our problem in society with accepting the less “complete”. We find it hard to accept the wounded, the aged, or even those who look after them. That’s where racism starts, in my opinion. We beautify the past, but we find it hard to accept the present.          

 

 

 

Translation by Rena Minkoff

     NOMI TANNHAUSER

nomitann@gmail.com 

Site design by Linda Solay