לאורך שנות פעילותה כציירת חוקרת נעמי טנהאוזר טריטוריות נשיות. הבגד, גבולותיו של הגוף ומרחבי הבית מהווים עבורה זירות לביקורת על עמדות ומצבים חמקמקים המקפלים בתוכם העלמה נסתרת ושקטה והגבלת המרחב. ואולם לצד גישה ביקורתית פרשנית זו עבודותיה העשירות בצבעוניות עזה ובשפע של מרקמים ודימויים מפתות להתבונן על מכלול יצירתה דרך הפן  וויזואלי.
 

כך, ברוח ספונטנית, שאינה מצייתת למוסכמות של נושא מול רקע, מוקדם או מאוחר, קדימה ואחורה, נארגים חוטים סמויים הקושרים בין עבודות מתקופות שונות ונוצרים דיאלוגים מרתקים המאירים על יצירתה, המצליחה להפתיע מחדש במקוריותה וברעננותה.  מתוך פרטים בנליים ויומיומיים הפזורים במרחב הביתי בכלל ובארון הבגדים בפרט מחלצת נעמי את הדגמים, החוזרים ונשנים, שהפכו למוטיבים מרכזיים ביצירתה. מבט מעמיק חושף שגם הרקע של המודלים הציוריים הוא לא פעם אינו אלא דגם עיטורי.

המשקל שווה הערך (תוכני וצורני) שיש לעיטור ולמרקם מול המודל הציורי המתמזגים זה בזה  מרפרר לעבודותיהם של הציירים של פייר בונאר והנרי מאטיס האהובים עליה. שניהם שאלו את האורנמנטליות בציוריהם מאמנויות המזרח ומהאמנות האסלאמית[1] שנמהלה ביצירתם כרכיב אינטגרלי בעל משמעות תוכנית וצורנית.  האורנמנט באמנות האסלאמית הממלא את שטח היצירה כך שאין לה נקודת התחלה או סיום מאפשר לצופה לבחור בעצמו את נקודת המוצא להתבוננות ביצירה ומזמן בכך חוויה חושית ורוחנית עמוקה.

​

היבט נוסף המשותף לעבודותיה של נעמי ולעבודותיהם של המאסטרים הגדולים ולאמנות האסלאמית הוא המרקם הטכסטילי המאפיין את היצירה. מקומה הבולט של הדקורטיביות בעבודותיה, בוודאי על רקע הקשריהן התמטיים, מתכתב גם עם זרם הדגם והעיטור הפמיניסטי שקם בשלהי שנות ה-60 , ראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת כאחת מתגובות הנגד הפמיניסטיות שחתרו תחת המרכז ההגמוני של אמנות המערב ששפט את הדקורטיבי כנחות וכנשי. אמניות רבות מזרם זה שניסו לחפש חלופות לתפיסת התרבות המערבית פנו למקורות חוץ אמנותיים כמו התרבות האסלאמית, האמנות המקסיקנית או האמנות ההיספנו-מורסקית, שבהן הדקורטיבי לא נחשב נטול תוכן ולא נתפס כמיוצר על ידי נשים בלבד.[2] לכך קשורה גם הבחירה בהשטחה החותרת תחת כללי הפרספקטיבה שבאמנות המערבית שנשלטה על ידי המנגנונים פטריארכליים.

​

נעמי הממוקמת  בחייה ובאמנותה על קו התפר בין לאומים וזהויות ובין מזרח למערב, משבצת ביצירתה את כל מקורות השראתה. מתוך הפעולה הציורית השקדנית והצנועה, החוזרת על עצמה והחותרת תחת היררכיות וסדרים חברתיים ואמנותיים, מבעבעים זרמים תת קרקעיים סוערים המכתיבים את סדר היום האמנותי שלה הנובעים מהביוגרפיה המשפחתית. הבחירה של אימה ללכת בעקבות האהבה ולחיות כאן, בארץ שהיא שעטנז מבולגן בין מזרח למערב, הושרשה בתוך ההוויה שלה ומבלי שהייתה מודעת לכך חלחלה אל תוך הציורים. האדם כך מסתבר שוב הוא, בסופו של דבר,  תבנית נוף הולדתו.